סגן הנשיאה יגאל פליטמן
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופט דניאל גולדברג כדן יחיד; ב"ל 10779/09), בו נדחתה תביעת המערער להכיר באירוע שאירע לו, לטענתו, ביום 19.9.2006, כבתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.
2. תביעתו של המערער לתשלום דמי פגיעה נדחתה על ידי המשיב (להלן -
המוסד), מן הנימוק שלא נמצא כי למערער אירע ביום 19.9.2006 אירוע תאונתי במהלך עבודתו אשר גרם לנזק בשמיעתו ולטנטון, וכי הנזק הנטען הינו תוצאה של תהליך תחלואתי טבעי. המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד.
ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו
3. בתצהיר עדותו הראשית תיאר המערער את גרסתו לאופן התרחשות האירוע. להלן נפרטה כפי שתוארה בפסק הדין האזורי:
"
הוא (המערער - י.פ.)
שימש כסגן קצין בטחון של המועצה המקומית אפרת וכמפקד כיתות הכוננות שלה. ביום 19.9.06 בוצע מטווח לכיתות הכוננות, והוא שימש כמפקד המטווח וכמדריך ירי יחד עם מר בעז פלטשר. בעת הפסקה שבצעו בירי, הוא הוריד את אוזניות המגן כדי לשוחח עם מר פלטשר, כשגבו אל קו היורים שהיה כ-2-3 מטרים מאחוריו. לפתע נשמע ירי מהיר של מספר כדורים מאחוריו והוא הרגיש מיד שהוא לא שומע. לאחר מספר שניות חזרה אליו השמיעה באופן חלקי והוא הרגיש כאב ראש ושמע אנשים צועקים ליורה להפסיק לירות. הוא הבחין בכך שהיורה היה יצחק שיינבך. הוא תפס את אזניו הכואבות בשתי ידיו והלך לשבת בצד על הסוללה כדי לנוח וכעבור כעשרים דקות השתפרה הרגשתו והוא חזר לאימון.
התובע מעיד בתצהירו כי סבל מצלצולים באזניו ומירידה בשמיעה ופנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי בעניין הטנטון ממנו סבל כשלושה חודשים לאחר המטווח".
4. מטעם המערער הוגש גם תצהירו של מר פלטשר, אשר לדבריו שימש כמדריך ירי במטווח יחד עם המערער. כך תיאר בית הדין האזורי את גרסתו של מר פלטשר בתצהירו:
"
לקראת ערב הסתיים מקצה ירי והוא (מר פלטשר - י.פ.)
שוחח עם התובע כשפניו אל קו היורים ואילו התובע עמד כשגבו אל המתאמנים. לפתע הוא שמע אחד המתאמנים צועק "חבר'ה, אני יורה". מר פלטשר, שראה את האיש המתכונן לירי, הספיק, בשבריר השניה שלפני תחילת הירי, להרים את אוזניות המגן שהיו על צווארו אל אזניו, אך התובע, שלא ראה את המתרחש, לא הספיק לשים את האוזניות על אזניו כשהחל הירי, שהתבצע במרחק של 2-3 מטרים מהתובע, ובמסגרתו נורו מספר כדורים בודדים. מר פלטשר הורה ליורה לחדול ולאחר כמה שניות הוא ראה את התובע ניגש לסוללה שבצד ומתיישב ושם את ראשו בין שתי כפות ידיו. הוא ניגש אל התובע ושאל אותו אם הוא בסדר והתובע השיב לו כי הוא זקוק למספר דקות מנוחה. מר פלטשר הדגיש בתצהירו כי איננו זוכר מי היה הלוחם שירה, אך הוא זוכר שיצחק שיינבך השתתף במטווח."
5. בית הדין האזורי בחן בפסק דינו את השאלה האם עלה בידי המערער להוכיח, כי ביום 19.9.2006 אירע לו אירוע תאונתי במהלך עבודתו. בית הדין האזורי קבע, כי המערער פנה לראשונה לטיפול רפואי בשל הטנטון רק ביום 26.12.2006, כלומר, למעלה משלושה חודשים לאחר קרות האירוע הנטען. המערער נימק זאת בכך שהכאבים באוזניו הלכו ופחתו לאחר המטווח, אך נותרו צלצולים באוזניו שקיווה כי יחלפו מעצמם עם הזמן. בית הדין האזורי קבע כי הוא אינו מקבל הסבר זה, שכן לא ייתכן שאדם יתהלך עם צלצולים באוזניו משך שלושה חדשים מבלי לפנות לטיפול רפואי.
6. באשר לעדויות שנשמעו בדבר אופן קרות האירוע קבע בית הדין האזורי, כי הוא מתקשה לקבל כמהימנה את עדותו של מר פלטשר. מר פלטשר טען, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, שהוא ראה את היורה מתכונן לירי, ולאחר הירי הוא "חדל את היורה". בחקירתו הנגדית טען שהוא ניגש אל היורה ושם את היד על כתפו, ולאחר מכן ניגש אל המערער שהלך לנוח בסוללה, וראה אותו מחזיק את ידיו על אזניו. מר פלטשר אמר בעדותו שהירי שהתבצע היה "פסול לחלוטין. זה לא אמור לקרות". בית הדין האזורי קבע, כי לא סביר בעיניו, לאור תיאורו האמור של מר פלטשר, כי הוא אינו זוכר את זהותו של היורה שבפעולתו החריגה גרם למערער את אותה פגיעה, כפי שטען בתצהירו. הסברו לכך, לפיו "אולי הדחקתי את זה", נמצא בלתי סביר ובלתי מהימן בעיני בית הדין האזורי, באופן שיש בו כדי לפגום במהימנות כלל עדותו בקשר לאירוע.
7. באשר לעדותו של מר שיינבך קבע בית הדין האזורי, כי לא היתה בה תמיכה לגרסת המערער, אלא להיפך. בתשובה לשאלה אם קרה לו אי פעם במטווח שמישהו ירה לאחר פקודת חדל, הוא השיב כי "יכול לקרות מצב כזה. קרה לי. בצבא. אני לא זוכר בכיתת כוננות". בהמשך אישר מר שיינבך שהוא לא זוכר שקיבל אי פעם הערה על ביצוע ירי לאחר פקודת חדל, כלומר - הוא לא אישר מידיעתו האישית את גרסת המערער. בית הדין קבע, כי עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של מר שיינבך בפני חוקר המוסד, בה אמר שאינו זוכר אירוע במטווח בו ירה באופן עצמאי או לבד, או אירוע בו ירה כאשר המערער היה ללא אטמי אוזניים.
8. עם זאת, בהמשך עדותו טען מר שיינבך כי "לאחר המקרה הבנתי שכן היתה פקודת חדל. אני הפעלתי מעצור והמשכתי לירות". בהמשך טען כי הוא הבין זאת מספר ימים לאחר שזה קרה. בית הדין קבע, כי עדות זו של מר שיינבך אינה בעלת משקל בעיניו, שכן היא סותרת את הודעתו לפיה לא זכר אירוע של ירי כנטען על ידי המערער, והעיר כי לא ברור כיצד מר שיינבך לא זכר אירוע כזה בעת חקירתו בשנת 2009, אם הדבר הובא לידיעתו כשבוע לאחר הארוע. באשר לטענת ב"כ המערער לפיה למר שיינבך היה עניין שלא לומר אמת לחוקר המוסד בחקירתו, בשל כך שהדבר היה עלול לפעול נגד האינטרס שלו כמי שעלול להיתבע בנזיקין, העיר בית הדין, כי ממילא, ממכלול עדותו של מר שיינבך עולה כי ידיעתו על האירוע, כפי שהמערער טוען לו, איננה נובעת מקליטת הדברים בחושיו בעת האירוע, אלא ממה שלטענתו סופר לו במועד מאוחר יותר. לפיכך קבע, כי הוא מעדיף את עדותו של מר שיינבך לפיה האירוע, כמתואר על ידי המערער, כלל אינו זכור לו, וכי יש בכך סתירה לעדותו של המערער לפיה מר שיינבך ניגש אליו לאחר שהלך לסוללה לנוח. בית הדין האזורי קבע, כי הדבר מביא אותו למסקנה שעדות זו של המערער אינה מהימנה, והדבר משליך על הערכת מהימנות גרסתו בכללותה.
9. בית הדין האזורי קבע, כי הוא מקבל את טענות המוסד בסיכומיו בדבר הבדלים משמעותיים בין תיאורי המערער ומר פלטשר בנוגע לאופן התרחשות המטווח. המערער תיאר את התנהלות המטווח כך שהוא ומר פלטשר היו אחראיים, כל אחד, על מחצית ממשתתפי המטווח, כאשר כל המתאמנים יורים בו זמנית, ואילו מר פלטשר תיאר את התנהלות המטווח כך שבכל זמן נתון יורים לא יותר משני מתאמנים, כשאחד מן המדריכים משגיח עליו באופן אישי. בית הדין קיבל בהקשר זה את טענת המוסד לפיה תמוה כיצד מר שיינבך ירה ללא אישור אם היתה השגחה צמודה כפי שתיאר מר פלטשר, וכיצד המערער חשף את אזניו בטרם הסתיים הירי.
10. לאור האמור הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה לקיומו של אירוע תאונתי בעבודתו ביום 19.9.2006, ולפיכך דחה את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו.
הערעור
11.בערעורו טען המערער כי בית הדין האזורי התעלם לחלוטין מכך שמסר הודעה על האירוע למנהלו, מר שכטר, קב"ט המועצה המקומית אפרת, מספר ימים לאחר התרחשותה. עובדה זו צוינה בתיק החקירה של המוסד, בתצהיר המערער, בעדותו ובסיכומיו. בהודעה לחוקר המוסד אמר מר שכטר, בתשובה לשאלה "
מה ידוע לך על מה שקרה למאיר כץ ואיך ומתי נודע לך", כי "
לא זוכר מתי הודיע לי אם יום או כמה ימים אחרי המטווח הוא הודיע לי שהיה מטווח מישהו התחיל לירות לפני שאמר. לא יודע מאיזו סיבה ואמר לי שהתחילו לו צפצופים באוזניים". המערער טען כי פניה זו למנהלו עומדת כנגד תמיהתו של בית הדין האזורי ביחס לפנייתו המאוחרת לקבלת טיפול רפואי.
באשר לפניה המאוחרת כשלעצמה טען המערער, כי הוא חי עם הצלצולים, וקיווה שיחלפו מעצמם עם הזמן, כפי שאמרו לו אנשים אחרים שסבלו מצלצולים באוזניים לאחר ירי.
עוד נטען כי קריאת עדותו המלאה של מר פלטשר מאזנת את הרושם שנוצר בפסק הדין האזורי לפיה עדותו מוזרה ובלתי מהימנה, וכי למעשה אין זה כל כך תמוה שמר פלטשר לא זכר את זהות היורה, משמדובר היה באירוע שאירע לפני למעלה משלוש שנים, ומשהיורה היה אחד מתוך 15 יורים, וכאשר לא ננקטה כל פעולה משמעתית בעקבות האירוע.
באשר לעדותו של מר שיינבך טען, כי העובדה שהוא עצמו היה הגורם לאירוע משפיעה על מהימנות גרסתו, וכי קביעתו של בית הדין האזורי לפיה זכרונו מן האירוע התבסס על מה שסופר לו מאוחר יותר שגויה, שכן מקריאת עדותו עולה כי הוא דווקא זכר את האירוע באופן בהיר, אלא שמאוחר יותר סופר לו כי האירוע גרם למערער לנזק באוזניו.
באשר לסתירה בין התיאורים של המערער ומר פלטשר בדבר אופן ניהול המטווח הסביר המערער כי יש מקרים כאלה ויש מקרים כאלה, ומכל מקום אין לכך רלבנטיות לעצם קרות האירוע.
12.בישיבת קדם הערעור הסכימו ב"כ הצדדים, כי ב"כ המוסד תכתיב סיכומיה לפרוטוקול, כי אלו ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמה, כי המערער יגיש סיכומיו בכתב, וכי פסק הדין יינתן על יסוד הסיכומים וכלל חומר התיק, על ידי המותב.